גזר דין בתיק ת"פ 46866-02-10

הנאשם, כבן 25, הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, (בניגוד לסעיף 332(2) לחוק העונשין), נהיגה ללא רישיון נהיגה (בניגוד לסעיף 10א' לפקודת התעבורה) והפרעה לשוטר במילוי תפקידו (בניגוד לסעיף 275  לחוק העונשין).

כפי שפורט בהכרעת הדין, נפסל הנאשם מלהחזיק רישיון נהיגה למשך שלושה חודשים.

בתאריך 9.10.07, נסע הנאשם ברחוב יפו בירושלים בשעה שלא היה בידו רישיון נהיגה. יחד עם הנאשם ישבו ברכב שני נוסעים. בהגיעו לצומת הרחובות  יפו ושערי צדק , ביצע הנאשם פניית פרסה , חרף העובדה שבכיוון נסיעתו, דלק אור אדום ברמזור.

שתי שוטרות, אשר נסעו בקרבת מקום, בניידת משטרה סמויה, הבחינו בנאשם, דלקו בעקבותיו בניידת תוך שהן מפעילות אור כחול מהבהב והורו לנאשם לעצור. הנאשם לא נענה לקריאות השוטרות ואף הגביר את מהירות נסיעתו. במהלך נסיעתו במהירות רבה, חצה הנאשם מספר צמתים, כאשר בכיוון נסיעתו דלק אור אדום ברמזורים. 

בהגיעו לצומת הרחובות כי"ח ואגריפס, פנה הנאשם שמאלה, בעת שמספר הולכי רגל חצו את מעבר החצייה וכתוצאה מנהיגתו, נאלצו הולכי הרגל לסגת במהירות למדרכה.

גם בהמשך נהיגתו, בעוד השוטרות דולקות אחריו, ביצע הנאשם עבירות תעבורה חמורות ואף נסע נגד כיוון התנועה, עובדה שאילצה רכבים שנסעו בנתיבם לסטות לשולי הדרך ולעלות על המדרכה.

הנאשם אף המשיך לנסוע ברחוב בו קיים תמרור המורה "אין כניסה" וכאשר נעצר, יצא מן הרכב וניסה להסתתר מהשוטרות.

בעת ביצוע העבירות, היה הנאשם כבן 19.5 ולפיכך הוגש תסקיר מטעם שירות המבחן.

מתברר, כי הנאשם מוכר לשירות המבחן לנוכח עבירות קודמות שביצע.

שירות המבחן ציין, כי הנאשם נטל אחריות לביצוע העבירות בהן הורשע והביע חרטה על מעשיו "באופן קונקרטי ומצומצם". בהמשך, ציין שירות המבחן, כי במהלך הקשר עימו, גילה הנאשם יחס של זלזול וחוסר אחריות בכך שלא הגיע לפגישות אליהן זומן ו/או בכך שהגיע באיחור לפגישות. בסופו של תסקיר, ציין שירות המבחן, כי הנאשם אינו רואה עצמו זקוק לסיוע מקצועי כלשהו וכי הוא מתקשה בהתמדה ובקבלת סמכות.

שירות המבחן נמנע מהמלצה טיפולית בעניינו של הנאשם.

מן הראוי לציין, כי גם לדיון האחרון שנקבע בפני, הגיע הנאשם באיחור של כ-45 דקות.

 כאן מן הראוי לציין את השתלשלות העניינים הלא שגרתית בתיק זה.

העבירות בוצעו ביום 9.10.07. כתב האישום הוגש למעלה משנתיים לאחר מכן, דהיינו ביום 28.2.10. ביום 26.12.10, במועד שנקבע להוכחות, לא הייתה התייצבות מטעם התביעה ולפיכך נעתרתי לבקשת ב"כ הנאשם והוריתי על ביטול כתב האישום.

ביום 20.6.11 קיבל בית המשפט העליון את ערעור המדינה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי והורה לקיים את ההליך מראשיתו. בית המשפט העליון קבע (ע"פ 893/11), כי אין זה  נכון לבטל את כתב האישום " מנקודת ראותו של האינטרס הציבורי, הואיל ולמשיב מיוחסת התנהגות בעייתית, בלשון המעטה, שאם תוכח בבית המשפט, כי אז נכון יהיה לקבוע, כי נשקפת ממנו סכנה של ממש למשתמשים תמימים בדרך".

ואכן, כמצוות בית המשפט העליון נשמעו ראיות בתיק זה וכאמור, הורשע הנאשם לאחר שמיעת הראיות בכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

ציינתי נתונים אלה, לנוכח העובדה כי הן התביעה והן ההגנה התייחסו בטיעוניהם לעונש לבעיית חלוף הזמן.

שני הצדדים הסכימו, כי לא ניתן להתעלם משאלת חלוף הזמן והתביעה הסכימה, כי יש מקום להקלה מיידתית בעונש בגין כך.